אני אוהב לכתוב, ככל כנראה כי אני אוהב לדבר ואין מי שיקשיב לי. אבל האינטרנט מקשיב, אין לו ממש ברירה...
ואם הייתה לו, אז אני בטוח שהוא יעדיף להקשיב לי על פני צפייה בעוד סרטון על מנת המשכל העודפת של חיות הבית האהובות על כולנו.
לצערי, יכולת ההקשבה של האינטרנט מוגבלת יותר משל <הכנס שם של פוליטיקאי שנוא>, ולכן ברוב טובי אני מוכן למנוע ממכריי את הסבל שבהקשבה לי ע"י פתיחת הבלוג המוצג בפניכם.
אבל אם כמה שאני אוהב לכתוב, שום מסע לא מעניין בלי מכשול - ולכן אני מחיל על עצמי כמה חוקים פשוטים:
1. כל כותרת בבלוג תהיה מהתבנית "על (1), (2) ו(3)".
2. כל אחד משלושת האובייקטים הנ"ל (1,2,3) צריך להתחיל באות שונה מהאחרים.
3. כל אחד מהאובייקטים המצויינים צריך להופיע בפוסט בצורה מפורשת.
במידה ואני אמצא את ההגבלות לא משעשעות מספיק, או לחילופין בלתי נסבלות, הן ישונו. הכיף הוא העיקר, וההגבלות הן רק הכלי למימושו.
על מה אני אכתוב? על מה שאני חושב עליו בחיי היומיום. כאן ראוי לציין, אגב, שאני חושב על הרבה דברים בחיי היומיום. כבר יש לי כמה נושאים שאני רוצה להתייחס אליהם ואני מנחש שזה רק עניין של זמן עד שכל הבלוג הזה יוצף בפוסטים על מכונות זמן, פיראטים, התחממות גלובלית, חצילים והאהבה חסרת הגבולות שלי להראל סקעת.
כבר היה לי בלוג בעבר (בגיל 14 ליתר דיוק), ואם תנברו במעמקי האינטרנט כנראה שתמצאו אותו. עברתי עליו לאחרונה, וזה כנראה אחד הגורמים לקצון שלי לפתוח אחד חדש, ויש שם חומרים מעניינים. הכתיבה שלי הייתה נוראית, אבל אני מניח שגם בעוד כמה שנים אני אהיה משוכנע שהכתיבה שלי עכשיו נוראית. זה די טבעי. אי אפשר להתקדם ולהשתפר בלי לילות שבהם אתה נזכר בכל מעשה טפשי שעשית אי פעם בחיים שלך. האירוניה היא שלמרות כל הרצון שטבוע בנו לא להתנהג כמו אידיוטים אנחנו נמשיך לעשות מעשים טפשיים ולהתחרט עליהם למשך שארית חיינו, מה שיוצר מעגל אינסופי של אידיוטיות והלקאה עצמית על היותנו אידיוטים.
אתם מוזמנים להשאר ולצאת למסע מייגע אך מעניין לתוך מעמקי הדמיון החולני שלי. האלטרנטיבה היא לסגור את הטאב (או במקרה שאתם משתמשים באקספלורר להתקין דפדפן אמיתי, לפתוח את העמוד הזה ואז לסגור את הטאב), למחוק את ההיסטוריה (אלא אם אתם משתמשים באקספלורר ואז... הבנתם את הנקודה...) ולהרגיש תחושת החמצה למשך שארית חייכם. תסמכו עליי, אתם תחמיצו. חוץ מזה, אתם יכולים לנצל את העובדה שאתם רבים ואני יחיד ולחלק ביניכם את הקריאה. ככה אף אחד מכם לא יסבול מההשלכות של קריאה עודפת (ידוע שהבעיה מס' 1 במדינות העולם הראשון הוא יכולת קרוא וכתוב).
בקיצור, בין אם נתקלתם בבלוג הזה תוך כדי שיטוט בפורום אהבה בFXP ובין אם חטפתי קרוב משפחה שלכם ואיימתי לשסף את גרונו אם לא תקראו את הבלוג שלי ותשאירו תגובה - תודה על כך שהשקעתם אחוז מסויים מהחיים שלכם וקראתם משהו שכתבתי. אני מרגיש הרבה פשוט בודד.
נתראה! (אלא אם כן עדיין יש לכם אקספלורר. במקרה כזה אתם לא ראויים לקרוא את המילים הללו!)
לצערי, יכולת ההקשבה של האינטרנט מוגבלת יותר משל <הכנס שם של פוליטיקאי שנוא>, ולכן ברוב טובי אני מוכן למנוע ממכריי את הסבל שבהקשבה לי ע"י פתיחת הבלוג המוצג בפניכם.
אבל אם כמה שאני אוהב לכתוב, שום מסע לא מעניין בלי מכשול - ולכן אני מחיל על עצמי כמה חוקים פשוטים:
1. כל כותרת בבלוג תהיה מהתבנית "על (1), (2) ו(3)".
2. כל אחד משלושת האובייקטים הנ"ל (1,2,3) צריך להתחיל באות שונה מהאחרים.
3. כל אחד מהאובייקטים המצויינים צריך להופיע בפוסט בצורה מפורשת.
במידה ואני אמצא את ההגבלות לא משעשעות מספיק, או לחילופין בלתי נסבלות, הן ישונו. הכיף הוא העיקר, וההגבלות הן רק הכלי למימושו.
על מה אני אכתוב? על מה שאני חושב עליו בחיי היומיום. כאן ראוי לציין, אגב, שאני חושב על הרבה דברים בחיי היומיום. כבר יש לי כמה נושאים שאני רוצה להתייחס אליהם ואני מנחש שזה רק עניין של זמן עד שכל הבלוג הזה יוצף בפוסטים על מכונות זמן, פיראטים, התחממות גלובלית, חצילים והאהבה חסרת הגבולות שלי להראל סקעת.
כבר היה לי בלוג בעבר (בגיל 14 ליתר דיוק), ואם תנברו במעמקי האינטרנט כנראה שתמצאו אותו. עברתי עליו לאחרונה, וזה כנראה אחד הגורמים לקצון שלי לפתוח אחד חדש, ויש שם חומרים מעניינים. הכתיבה שלי הייתה נוראית, אבל אני מניח שגם בעוד כמה שנים אני אהיה משוכנע שהכתיבה שלי עכשיו נוראית. זה די טבעי. אי אפשר להתקדם ולהשתפר בלי לילות שבהם אתה נזכר בכל מעשה טפשי שעשית אי פעם בחיים שלך. האירוניה היא שלמרות כל הרצון שטבוע בנו לא להתנהג כמו אידיוטים אנחנו נמשיך לעשות מעשים טפשיים ולהתחרט עליהם למשך שארית חיינו, מה שיוצר מעגל אינסופי של אידיוטיות והלקאה עצמית על היותנו אידיוטים.
אתם מוזמנים להשאר ולצאת למסע מייגע אך מעניין לתוך מעמקי הדמיון החולני שלי. האלטרנטיבה היא לסגור את הטאב (או במקרה שאתם משתמשים באקספלורר להתקין דפדפן אמיתי, לפתוח את העמוד הזה ואז לסגור את הטאב), למחוק את ההיסטוריה (אלא אם אתם משתמשים באקספלורר ואז... הבנתם את הנקודה...) ולהרגיש תחושת החמצה למשך שארית חייכם. תסמכו עליי, אתם תחמיצו. חוץ מזה, אתם יכולים לנצל את העובדה שאתם רבים ואני יחיד ולחלק ביניכם את הקריאה. ככה אף אחד מכם לא יסבול מההשלכות של קריאה עודפת (ידוע שהבעיה מס' 1 במדינות העולם הראשון הוא יכולת קרוא וכתוב).
בקיצור, בין אם נתקלתם בבלוג הזה תוך כדי שיטוט בפורום אהבה בFXP ובין אם חטפתי קרוב משפחה שלכם ואיימתי לשסף את גרונו אם לא תקראו את הבלוג שלי ותשאירו תגובה - תודה על כך שהשקעתם אחוז מסויים מהחיים שלכם וקראתם משהו שכתבתי. אני מרגיש הרבה פשוט בודד.
נתראה! (אלא אם כן עדיין יש לכם אקספלורר. במקרה כזה אתם לא ראויים לקרוא את המילים הללו!)
כן, הגבלות זה כיף, פורום אהבה זה כיף, בדידות זה כיף ואקספלורר זה רע!
השבמחק